בשנים הראשונות לחיים ילדים עוברים התפתחות שפתית מהירה מאוד. הם לומדים מילים חדשות, בונים משפטים ארוכים יותר ומנסים להעביר רעיונות מורכבים, וכל זאת בזמן שמערכות השפה והדיבור עדיין מתפתחות.
בתקופה זו אפשר לשמוע אצל ילדים רבים חוסר שטף בדיבור: חזרות, היסוסים, תיקונים והפסקות. אצל חלק מהילדים מופיעים מאפיינים המזוהים יותר עם גמגום.
גמגום מתחיל לרוב בילדות המוקדמת. כיום אנו יודעים שמדובר בהפרעת שטף בעלת בסיס נוירו-התפתחותי, שלגורמים גנטיים יש בה תפקיד משמעותי. הוא אינו נגרם מכך שהילד לחוץ, רגיש, ביישן, חושב מהר מדי או שהוריו מדברים איתו בצורה לא נכונה.
איך נשמע חוסר שטף רגיל אצל ילדים?
כולנו מדברים לעיתים באופן שאינו שוטף לחלוטין. אצל ילדים צעירים אפשר לשמוע חזרות על מילים שלמות או על חלקי משפטים, היסוסים, מילות מילוי ותיקונים:
"רציתי… רציתי את הכדור."
"אני… אה… רוצה ללכת לגן."
"אתמול הלכנו… בעצם שלשום הלכנו לסבתא."
תופעות כאלה יכולות להיות חלק טבעי מהתפתחות הדיבור והשפה.
ומה מאפיין יותר גמגום?
בגמגום ניתן לשמוע לעיתים חזרות על צלילים או הברות, למשל "א־א־א־אני", הארכות של צלילים או חסימות, שבהן הילד מנסה להתחיל או להמשיך לדבר אך הצליל אינו יוצא.
אצל חלק מהילדים ניתן לראות גם מאמץ או מתח בזמן הדיבור, ולעיתים תנועות נלוות. ילד עשוי להתחיל לשים לב לקושי, להתייחס אליו או אפילו להימנע ממילה או ממצב מסוים.
עם זאת, אין סימן יחיד שמאפשר להורה לקבוע בוודאות אם מדובר בגמגום שיחלוף או בגמגום שיימשך. גם מידת הגמגום יכולה להשתנות מאוד, מיום ליום ואפילו במהלך אותו היום.
האם גמגום בגיל הרך חולף?
אצל ילדים רבים שהגמגום מתחיל אצלם בגיל הרך מתרחשת החלמה טבעית, אך אצל חלקם הגמגום נמשך. בתחילת הדרך לא תמיד ניתן לדעת בוודאות לאיזו קבוצה ישתייך ילד מסוים.
קלינאית תקשורת המתמחה בשטף הדיבור מתייחסת למכלול של גורמים, ובהם גיל תחילת הגמגום, משך הזמן מאז שהחל, אופי חוסר השטף והשינויים שחלו בו, היסטוריה משפחתית, התפתחות השפה והדיבור ותגובותיו של הילד לגמגום.
לכן אין צורך להיבהל מכל חזרה על מילה, אבל גם אין כלל שלפיו צריך להמתין מספר חודשים או שנה לפני שפונים להתייעצות.
איך כדאי לדבר עם ילד שמגמגם?
המטרה החשובה ביותר היא שהילד יחווה את השיחה כמקום שבו יש זמן ומקום למה שהוא רוצה לומר, גם כאשר הדיבור אינו שוטף.
כדאי להקשיב לתוכן דבריו, לאפשר לו לסיים בעצמו ולא להשלים עבורו מילים או משפטים. רצוי להימנע מהנחיות כמו "דבר לאט", "קח נשימה", "תירגע" או "תתחיל מחדש". גם כאשר הן נאמרות מתוך רצון לעזור, הן עלולות להעביר לילד מסר שמשהו בדרך שבה הוא מדבר אינו בסדר ושהאחריות לתקן אותו מוטלת עליו.
שלושת ה־ש': שהות, שקט ושפה פשוטה
אפשר לשמור על שלושת ה־ש', אבל במובן מעט שונה.
שהות – להשאיר מקום בשיחה. להמתין בסבלנות, לא למהר לענות במקום הילד ולא לנהל שיחה בקצב שבו כולם מתחרים על זכות הדיבור.
שקט – ליצור ככל האפשר סביבה תקשורתית נינוחה, שבה הילד אינו צריך להילחם ברעש, בהפרעות ובכמה אנשים המדברים בו־זמנית. אין צורך לדבר אליו בלחש או לדרוש ממנו לדבר בשקט.
שפה פשוטה – לא פירושה להימנע משפה עשירה או משאלות פתוחות. הכוונה היא להתאים את השיחה לילד ולא להציף אותו ברצף של שאלות ודרישות. במקום להפוך את השיחה ל"תחקיר", אפשר להגיב לדבריו, לשתף בחוויה משלנו ולהשאיר לו זמן להצטרף.
המטרה של שלושת העקרונות האלה אינה להעלים את הגמגום, אלא ליצור תנאים נעימים יותר לתקשורת.
האם צריך להימנע ממצבים שבהם הילד מגמגם יותר?
לא. אם ילד רוצה לספר משהו לאדם שאינו מכיר, להשתתף במפגש משפחתי או לדבר בגן, אין צורך למנוע זאת רק משום שהוא עלול לגמגם. המסר החשוב הוא שמותר לו לדבר ולהשתתף גם כאשר הדיבור אינו שוטף.
כמובן, אין צורך גם להעמיד אותו במבחן או לדרוש ממנו "תראה לדודה איך אתה אומר…". אפשר לתת לו לבחור מתי וכמה הוא רוצה להשתתף.
ומה אם הילד עצמו שואל על הגמגום?
אין צורך להתעלם מהנושא. אם הילד אומר "נתקעתי" או "קשה לי לדבר", אפשר להתייחס לכך בפשטות ובטבעיות: לפעמים המילים יוצאות בקלות ולפעמים הן נתקעות, ואנחנו מקשיבים לו ויש לנו זמן.
התייחסות רגועה אינה "מכניסה לילד רעיונות לראש" ואינה גורמת לגמגום. להפך, היא יכולה לעזור לכך שהילד לא ירגיש שמדובר בנושא שאסור לדבר עליו.
מתי כדאי לפנות לקלינאית תקשורת?
אין צורך לחכות עד שהגמגום יהיה חמור. כדאי להתייעץ כאשר חוסר השטף נמשך, מתגבר או משתנה; כאשר מופיעים חזרות רבות על צלילים והברות, הארכות או חסימות; כאשר נראה מאמץ בזמן הדיבור; כאשר הילד מתחיל להגיב לגמגום, להימנע או להיות מתוסכל ממנו; כאשר קיימת היסטוריה משפחתית של גמגום; או פשוט כאשר ההורים מודאגים.
פנייה לקלינאית תקשורת אינה אומרת בהכרח שמתחילים מיד טיפול ישיר בילד. בגיל הרך ההמלצה יכולה להיות מעקב, הדרכת הורים, שינוי מסוים בדפוסי האינטראקציה בבית או טיפול המותאם לילד ולמשפחה.
המטרה אינה רק לספור כמה פעמים הילד מגמגם. חשוב לא פחות לשמור על כך שהוא ירצה לדבר, לספר, לשאול, לצחוק ולהביע את עצמו, גם בתקופות שבהן הדיבור פחות שוטף.