"דחיקת לשון" (Tongue Thrust) היא מונח המתאר מצב שבו הלשון נעה או ממוקמת קדימה, לעבר השיניים הקדמיות או ביניהן, במיוחד בזמן בליעה ולעיתים גם במנוחה ובדיבור.
כיום מקובל להתבונן בדחיקת לשון כחלק מתמונה רחבה יותר של תפקוד אורו-פציאלי – מיו-פונקציונלי – האופן שבו הלשון, השפתיים והלסת פועלות במנוחה ובמהלך נשימה, לעיסה, בליעה ודיבור.
איפה הלשון נמצאת כשאנחנו לא מדברים?
למנח המנוחה של הפה יש חשיבות רבה. במצב מנוחה יעיל, השפתיים יכולות בדרך כלל להיסגר בנוחות, הנשימה מתבצעת דרך האף כאשר דרכי האוויר מאפשרות זאת, והלשון נמצאת בתוך חלל הפה ואינה מונחת באופן קבוע בין השיניים.
כאשר הלשון נמצאת לאורך זמן במנח קדמי או בין השיניים, חשוב לברר מדוע. לעיתים מדובר בהרגל שהתבסס לאורך השנים, ולעיתים הוא קשור לגורמים נוספים כגון נשימת פה, חסימה בדרכי האוויר העליונות, מבנה הלסתות והשיניים או הרגלי מציצה ממושכים.
לכן לא נכון להתייחס תמיד ללשון כאל הגורם הראשוני לבעיה. לעיתים מנח הלשון הוא דווקא חלק מהסתגלות למצב אחר, למשל קושי מתמשך בנשימה אפית.
מה הקשר בין דחיקת לשון למבנה השיניים?
קיים קשר בין תפקודי הפה לבין מבנה השיניים והלסתות. מנח לשון קדמי מתמשך עשוי להופיע לצד מצבים אורתודונטיים כגון מנשך פתוח, שבו השיניים הקדמיות אינן נפגשות כאשר השיניים האחוריות נסגרות.
עם זאת, הקשר אינו פשוט של "הלשון דוחפת את השיניים ולכן הן זזות". מבנה השיניים והלסתות מושפע ממכלול גורמים, ובהם גדילה, מבנה אנטומי, נשימה והרגלים אוראליים. גם מבנה קיים של השיניים יכול להשפיע על המקום שבו הלשון נחה ונעה.
מסיבה זו, במקרים רבים יש יתרון לעבודה משותפת של קלינאית תקשורת ואורתודונט, ובמידת הצורך גם רופא אא"ג או אנשי מקצוע נוספים.
ומה קורה בזמן הבליעה?
בבליעה תקינה הלשון מבצעת רצף תנועות מתואם שמאפשר להעביר רוק, נוזל או מזון מחלל הפה לכיוון הלוע. אצל חלק מהילדים והמבוגרים ניתן לראות בזמן הבליעה תנועה קדמית של הלשון או מגע שלה בין השיניים.
חשוב לזכור שאצל ילדים צעירים דפוסי התפקוד האוראלי עדיין משתנים ומתפתחים. לכן עצם הופעת הלשון קדימה אינה מספיקה כדי לקבוע שקיימת הפרעה. יש להתייחס לגיל, למבנה הפה והשיניים ולתפקוד הכולל.
האם דחיקת לשון יכולה להשפיע על ההגייה?
מנח ותנועת הלשון חשובים כמובן גם להפקת צלילי הדיבור. כאשר הלשון נוטה לנוע קדימה או בין השיניים, עשויים להופיע שיבושי הגייה, ובמיוחד היגוי בין-שיני או קדמי של העיצורים השורקים, כגון /s/, /z/ ו-/ts/.
עם זאת, לא כל ילד שמפיק ש' או ס' באופן משובש סובל מדחיקת לשון, ולא כל אדם עם דחיקת לשון יסבול משיבושי היגוי. במסגרת האבחון חשוב לבדוק את הפקת הדיבור לצד מנח הלשון במנוחה ותפקודה בזמן בליעה.
מה הקשר לנשימת פה?
כאשר קשה לנשום דרך האף, הפה עשוי להישאר פתוח והלשון יכולה להתמקם נמוך או קדימה כדי לאפשר מעבר אוויר. מצב כזה יכול להופיע, למשל, אצל ילדים עם חסימה אפית או הגדלה של שקדים ואדנואידים.
לכן כאשר קיימת נשימת פה מתמשכת, נחירות, קושי משמעותי בנשימה דרך האף או שינה שאינה שקטה, חשוב שלא להסתפק בתרגול של מנח הלשון. יש לברר גם את הסיבה הרפואית אצל רופא אא"ג.
ומה לגבי מוצץ ומציצת אצבע?
מציצת מוצץ או אצבע היא התנהגות שכיחה וטבעית בגיל הרך. כאשר הרגלי מציצה נמשכים לאורך זמן ובעוצמה ובתדירות משמעותיות, הם עשויים להיות קשורים לשינויים במבנה השיניים והלסתות.
גם כאן קיימת השפעה הדדית: שינוי במבנה הסגר עשוי ליצור מרחב שבו הלשון מתמקמת קדימה יותר. לכן חשוב להתייחס למכלול ולא לראות בדחיקת הלשון הרגל מבודד.
כיצד מאבחנים?
בהערכה מיופונקציונלית קלינאית התקשורת בוחנת לא רק האם הלשון "יוצאת החוצה", אלא את התפקוד האורו-פציאלי כולו: מנח הלשון והשפתיים במנוחה, נשימה אפית או פומית, תנועת הלשון, לעיסה ובליעה, מבנה הפה והשיניים והפקת צלילי הדיבור.
בהתאם לממצאים ניתן להמליץ על בירור נוסף אצל אורתודונט, רופא אא"ג, רופא שיניים או מומחה פה ולסת.
כיצד מטפלים?
טיפול מיופונקציונלי אורופציאלי (Orofacial Myofunctional Therapy – OMT) אצל קלינאית תקשורת נועד לשנות ולבסס דפוסי תפקוד יעילים יותר של מערכת הפה והפנים.
בהתאם לצורך, הטיפול יכול להתמקד במנח הלשון והשפתיים במנוחה, בתיאום התנועות בזמן בליעה, בדפוסי נשימה לאחר שנשללה או טופלה חסימה בדרכי האוויר, ובהפקה מדויקת של צלילי הדיבור.
הדגש אינו על "חיזוק שרירי הפה" באופן כללי, אלא על למידה ותרגול של התפקוד הרצוי בתוך הפעולות שבהן הוא נדרש.
ומה הקשר לטיפול אורתודונטי?
כאשר קיימים במקביל ליקוי סגר ודפוס תפקודי לא יעיל של הלשון והשפתיים, שיתוף פעולה בין קלינאית התקשורת לאורתודונט יכול להיות חשוב. לעיתים הטיפול המיו-פונקציונלי מתבצע לפני הטיפול האורתודונטי, לעיתים במהלכו ולעיתים לאחריו, בהתאם לגיל, למבנה השיניים, למטרות הטיפול ולתפקוד.
אין צורך לקבוע כלל שלפיו כל טיפול אורתודונטי מחייב קודם טיפול אצל קלינאית תקשורת, וגם לא שכל דחיקת לשון מחייבת טיפול. ההחלטה מתקבלת לפי הממצאים אצל האדם המסוים.