תקשורת היא אחת היכולות החשובות ביותר של בני האדם, יכולת בסיסית וחיונית. היא מאפשרת יצירת קשר אקטיבי, הדדי, בין לפחות שני משתתפים, הבעת רצונות, רגשות ומחשבות, והשתתפות פעילה בחברה באמצעות חילופי סימנים (שפה).

תקשורת יכולה להיות בלתי-מילולית, דהיינו להתקיים ללא דיבור, כמו למשל בשפת סימנים או אצל ילדים קטנים בשלב הקדם מילולי. גם שני אנשים שאינם דוברים את אותה שפה יכולים לתקשר ביניהם בצורה בסיסית באמצעות שפת גוף, ג'סטות (מחוות גופניות) והבעות פנים, שינויי אינטונציה, ושמירה על קשר עין. גם כשמתקיימת תקשורת מילולית, למרכיב הבלתי-מילולי תרומה חשובה והכרחית לתקשורת הבינאישית.

מרכיב חשוב בתקשורת הוא הפרגמטיקה – היכולת להתאים את אופן השיח ואת השימוש בשפה להקשר החברתי. היא כוללת את חוקי השפה המאפשרים לנו להתאים את השפה והדיבור למשתנים שונים, כגון, זהות השותף התקשורתי (גילו, מעמדו החברתי, מידת ההיכרות איתו), הסיטואציה (שיחה עם חבר לעומת ראיון עבודה), והאופן בו אפשר להשתתף בשיחה – כיצד לפתוח שיחה, להעלות נושא חדש, לשמור על נושא קיים, לשמור על תור בשיחה, לשמור על רלוונטיות, לספק מידע חדש ולהתייחס לבן השיח, לתקן כישלון תקשורתי (למשל: חזרה או הבהרה כשלא הבינו אותי) ועוד. היכולות הללו נקראות כישורי שיח.

אם כך, תקשורת תקינה כוללת התאמת הדיבור לשותף ולסיטואציה, שימוש תואם בג'סטות, הבעות וקשר עין, הבנה של רמזים חברתיים, שמירת תור בשיחה, שמירה על נושא, והוספת מידע רלוונטי, ותיקון כשלים תקשורתיים.

קשיי תקשורת

כאשר קיימת לקות ביכולת ליזום, להבין או להשתתף באופן מותאם בתקשורת בינ-אישית, מדובר על הפרעה תקשורתית או על קושי פרגמטי. הפרעות תקשורת עשויות להתבטא בקושי ביצירת קשר עין, ביוזמה הדדית, בהבנת הבעות ורגשות, בשימוש שיחתי לא מותאם, או בהעדפה להתבודד. לעיתים, הקושי המרכזי נוגע לשימוש בשפה, אך הוא שונה מלקות שפתית בכך שהבעיה איננה רק ביכולות התחביר או הדקדוק של השפה, אלא בעיקר באופני השימוש בשפה בתוך ההקשר החברתי.

מכאן, ילדים עם קשיי תקשורת עלולים לדבר בצורה לא מותאמת לסיטואציה, להתפרץ לשיחה או להתקשות לשמור על רצף שיחה, לפרש באופן שגוי הומור, אירוניה או הבעות פנים, ולהתקשות ביצירת קשרים עם בני גילם.

לקויות תקשורת ורצף האוטיזם

קשיי תקשורת מופיעים אצל אנשים הנמצאים על רצף האוטיזם. בעבר קשיים אלו חולקו למספר תסמונות, כגון PDD ותסמונת אספרגר. כיום סיווג זה אינו מקובל. המונח הרשמי הוא הפרעה על רצף הספקטרום האוטיסטי (ASD) והוא כולל מגוון רחב של תסמינים בדרגות חומרה שונות,  מהקושי הקל ביצירת קשר ועד לקושי חמור בשימוש בשפה לתקשורת.

בקרב ילדים המאובחנים על רצף האוטיזם, קשיי תקשורת הם לעיתים קרובות אחד הסימנים המרכזיים. הפרעה על רצף האוטיזם מאופיינת בקשיים בתקשורת ובהבנה חברתית לצד התנהגות חזרתית, תחומי עניין מצומצמים, צורך ביציבות ובשגרה, ולעיתים רגישות חושית גבוהה. ניתן לזהות שלוש קבוצות עיקריות של קשיים:

• תפקוד חברתי: קושי משמעותי ביצירת קשרים בין-אישיים. חוסר יוזמה או תגובתיות חברתית. קושי להבין רגשות של אחרים או "קודים חברתיים" כמו טון דיבור, מרחב אישי או ציניות. לעיתים הילד מתואר כמופנם, מנותק או אדיש לסביבתו.
• תקשורת מילולית ולא-מילולית: עיכוב בהתפתחות השפה או העדרה. שימוש לא מותאם בשפה, גם כשיש אוצר מילים ויכולות תחביריות. העדר קשר עין, שיח חד-צדדי או דיבור אקוללי (חזרה על מילים של אחרים). כבר בגיל צעיר מאוד ניתן לזהות העדר סקרנות כלפי אנשים, חוסר תגובה לשם הילד, וריחוק רגשי.
• התנהגות: תנועות חזרתיות (נפנוף ידיים, סיבוב חפצים). הצמדות לשגרה והתנגדות לשינויים. תגובתיות יתר או תת-תגובתיות לגירויים סנסוריים כמו רעש, מגע, תאורה. התנהגויות אלו עלולות להוביל למצבים של תסכול, בכי או התקפי זעם.

אבחון וטיפול בהפרעות תקשורת

אם ילדכם מתקשה ליצור קשר עין, יוזם פחות שיח, מדבר באופן לא מותאם או מתקשה להשתלב עם בני גילו – מומלץ לפנות להערכה. אבחון מוקדם מאפשר טיפול מוקדם, שעשוי להביא לשיפור משמעותי בתפקוד ובהשתלבות החברתית של ילדים עם לקות תקשורתית. גם כאשר הקשיים ניכרים רק בתחום הפרגמטי (השימוש בשפה), התערבות ממוקדת יכולה להביא לקפיצה משמעותית ביכולת להשתתף, להבין, ליזום ולהרגיש חלק מהמרחב החברתי. ככל שההתערבות נעשית בגיל צעיר יותר, כך גדל הסיכוי לשיפור משמעותי.

בשלב ראשון, יש לבצע אבחון של מיומנויות התקשורת השפתית והבלתי-שפתית של הילד. האבחון חשוב במיוחד לאיתור מוקדם של לקות תקשורתית, ולאבחנה מבדלת מול עיכוב שפתי, לקות קוגניטיבית או קשיים רגשיים.

בהתאם לממצאי האבחון, יש לתכנן תוכנית טיפולית אישית. זו כוללת בדרך כלל הקניית כישורי שיח ושפה, תרגול מיומנויות שיחה והבנת מצבים חברתיים, חיזוק היכולת להבין ולהביע רגשות, ובמקרה הצורך, הקניית דרכי תקשורת חלופיות (כגון תמונות, לוחות תקשורת או מכשירים תומכי תקשורת). הטיפול יכול להתבצע באופן פרטני או קבוצתי.

חלק משמעותי בטיפול הוא עבודה משותפת עם ההורים והצוות החינוכי כדי לתמוך בילד בסביבתו הטבעית.